מדמיינים את שווייץ של תחילת המאה ה-20 כגלויה פסטורלית ושלווה? עבור משפחות המהגרים היהודיות שהגיעו ממזרח אירופה, המפגש עם המציאות השווייצרית הנוקשה היה הלם תרבותי ודתי ממדרגה ראשונה.

נסו לדמיין ילדה קטנה הצועדת בשבת בבוקר לבית הספר בציריך הקפואה. היא אינה נושאת תיק, שכן בציריך אין עירוב ואסור לטלטל חפצים ברחוב. חברתה לכיתה, שאינה יהודייה, פוסעת לצידה וסוחבת עבורה את הילקוט בהתנדבות. בהגיען לכיתה, מחכה לה האתגר הגדול מכולם: מבחן בכתב, ביום שבת קודש, תחת פיקוחו של מורה שווייצרי קפדן שאינו מוכן לשמוע על "הנחות" דתיות.

זהו אינו משל, אלא מציאות חייהם היומיומית של ילדי המהגרים ביהדות שווייץ של לפני מלחמת העולם השניה. מדובר בסיפור על מסירות נפש של דור צעיר, שעמד בפני ניסיונות קשים של שמירת זהות בתנאים בלתי אפשריים.

חלק א': מהסמטאות של איסטריק לרחובות המצוחצחים של ציריך

כדי להבין כיצד החל הסיפור הזה, עלינו לחזור לאחור אל שנת 1899. בעיירה איסטריק (Ustrzyki Dolne) שבגליציה, כילתה שריפת ענק את נכסיה של משפחת אייז. משפחה חסידית שורשית זו, שבה שרד רק בן יחיד מתוך 11 ילדים – ר' חיים ישראל אייז – מצאה את עצמה בן לילה חסרת כל.

השריפה כפתה על המשפחה לעשות צעד דרמטי. הייתה זו תקופה של הגירה יהודית, כאשר משפחות רבות חיפשו מפלט כלכלי במערב. משפחת אייז בחרה בציריך, שווייץ, כביתה החדש.

המעבר היה חד ומטלטל:

• בגליציה: החיים היהודיים היו עוטפים, קהילתיים וחמימים. השבת הייתה שבת, והרחוב כולו נשם יהדות.
• בשווייץ: הרחובות היו מצוחצחים, קרים ומאורגנים להפליא, אך הממסד השווייצרי לא גילה כל סובלנות לצרכיו הייחודיים של המיעוט היהודי שומר המצוות.

חלק ב': גזירת הכתיבה בשבת בבתי הספר הכלליים

האתגר הגדול ביותר שהציבה הממשלה השווייצרית בפני המהגרים החדשים היה חוק החינוך הנוקשה. בשונה ממדינות אחרות באירופה, שווייץ לא אפשרה הקמת מוסדות חינוך פרטיים בקלות, ודרשה נוכחות חובה של כל הילדים בבתי הספר הכלליים – כולל בימי שבת.

לא מדובר היה רק בנוכחות פסיבית. המורים דרשו מהתלמידים להשתתף באופן פעיל בשיעורים, לכתוב ולערוך מבחנים ביום שבת קודש. כפי שמספר אייז בכתבה מ 24.9.1901 בקול מחזיקי הדת:

"…גזרה הממשלה… כי כל התלמידים העברים בבתי הספר חייבים לחלל את השבת בכתיבה…"

זו הייתה גזירת הכתיבה בשבת שווייץ שהרעידה את קהילת המהגרים החרדית. ההורים והילדים מצאו את עצמם בחזית של מאבק הישרדות רוחני. כדי להתמודד עם הגזירה, פיתחו המשפחות מנגנוני הישרדות יצירתיים במיוחד:

1. שינון ומבחנים בעל פה: הילדים למדו בעל פה חומרי לימוד שלמים כדי שיוכלו לענות למורים בעל פה ביום שני על החומר שנלמד בשבת.
2. העלמת עין מצד המורים: חלק מהילדים הצליחו ליצור קשרים אישיים חמים עם מורים שהעלימו עין מכך שהילד היהודי אינו כותב במהלך שיעורי השבת, ולחש להם את התשובות בשקט.
3. רופאים יהודים ידידותיים: במקרים קיצוניים של מבחנים מכריעים בשבת, נעזרו המשפחות ברופאים יהודים שסיפקו אישורי מחלה פיקטיביים כדי לשחרר את הילדים מבית הספר באותו היום.

חלק ג': איך מסתדרים בלי עירוב בציריך?

מעבר לבעיית בית הספר, החיים הציבוריים בשבת הציבו אתגרים הלכתיים מורכבים נוספים. השאלה איך שמרו שבת בלי עירוב בציריך העסיקה רבות את המשפחות שומרות המצוות.

הלוגיסטיקה הפשוטה של הגעה לבית הספר או לבית הכנסת הפכה למבצע הלכתי מורכב. ללא עירוב עירוני, אסור היה לטלטל אפילו סידור תפילה, מטפחת או חומש ברחוב בשבת.

הפתרונות הראו את כוחה של הקהילה ואת שיתוף הפעולה האנושי:

• ילקוטים של שבת: חברותיהן הלא-יהודיות של הבנות היהודיות נהגו לעבור בבתיהן בשבת בבוקר, וסחבו עבורן את תיקי הספרים לבית הספר.
• טריקים הלכתיים מותרים: יצירת "נקודות השלכה" מותרות הלכתית או שימוש בסידורים קטנים שהושארו מבעוד יום בבתי הכנסת.

חוסר הפשרות הזה מראה כיצד שמירת שבת בשוויץ בתחילת המאה ה-20 לא הייתה רק עניין פסיבי של הימנעות ממלאכה, אלא מאבק יומיומי אקטיבי, הדורש תכנון קפדני וגיוס של הסביבה כולה.

מירי אברמצ'יק, נכדת ר' חיים ישראל אייז וילידת 1939, מספרת כי גם בזמנה זוכרת היא כיצד הלכה בליל שבת עם אביה לבית הכנת לקבלת שבת ולמחרת בבוקר נאלצה להתייצב בבית הספר כאשר חברה לא יהודיה היתה נוהגת לעבור בביתה לקחת את הילקוט. כשהיה מבחן בשבת, מספרת מירי, היא לחשה את התשובות באוזנה של המורה, ורק בשנות התיכון למדה לייצר אישורי מחלה לימי שבת וחג.

חלק ד': הבית במילרשטראסה 69 – המבצר הרוחני

בתוך "המדבר הרוחני" והנוקשה של ציריך באותם ימים, היה צורך בעוגן. משפחות המהגרים וצעיריהן היו זקוקים למקום שבו יוכלו להשיל את מעיל המגן של הרחוב השווייצרי, לנשום לרווחה ולהרגיש שוב בבית.

המבצר הזה היה הבית של ר' חיים ישראל אייז ברחוב מילרשטראסה 69 (Müllerstrasse 69) בציריך.

הבית לא היה רק מקום מגורים למשפחתו; הוא הפך ללב הפועם של הקהילה הצעירה. שם הוקם בית כנסת חם ושוקק חיים, שם התקיימו שיעורי תורה, ושם מצאו הילדים והצעירים שהתמודדו עם אתגרים בחינוך יהודי במערב אירופה פינה חמה, חיבוק מעודד וסיוע לימודי ורוחני. הבית הזה שמר על ליבם של הילדים שלא יישבר מול מכבש הלחצים החברתי והממסדי שבחוץ.

סיכום: מורשת של עמידות ויצירתיות

סיפורם של ילדי המהגרים בשווייץ מוכיח כי החינוך היהודי והחוסן המשפחתי חזקים מכל מערכת חוקים נוקשה. הדור ההוא לא רק שרד את שווייץ, אלא הצליח להשתלב בה כלכלית ואזרחית בצורה יוצאת דופן, מבלי לוותר על קוצו של יוד בזהותו הדתית והתרבותית.

ממציאת פתרונות הלכתיים יצירתיים לטלטול ספרים ועד למבחנים בעל פה כדי להימנע מכתיבה בשבת, חייהם של ילדי המהגרים בציריך נותרו השראה חיה של מסירות נפש.