חסידות באבוב היא אחת השושלות המפוארות והדומיננטיות ביותר בעולם היהודי כיום, אך מעטים יודעים כי המשך קיומה של הנהגת החסידות נתלה בחוט השערה במהלך ימי מלחמת העולם השנייה. מסמכים היסטוריים, מברקים וחלופות מכתבים מתוך ארכיון אייז חושפים פן מרטיט ופחות מוכר בהיסטוריה של השואה: מעורבותו העמוקה והקריטית של עסקן ההצלה החרדי חיים ישראל אייז ז"ל מציריך, במימון ובהברחת 23 נפשות ממשפחת האדמו"ר מבאבוב מגיא ההריגה בפולין אל חוף מבטחים.

חורבן הנהגת באבוב בלבוב (יולי 1941)

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, פלג חסידות באבוב בהנהגת האדמו"ר השלישי, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד (בעל ה"קדושת ציון"), חווה פריחה חסרת תקדים במערב גליציה. עם פרוץ המלחמה וכניסת הגרמנים, הפכה הנהגת החסידות למטרה מיידית לרדיפות. האדמו"ר, יחד עם בניו וחתניו, נאלץ להימלט ולהסתתר בעיר לבוב (לעמבערג), שהייתה אז תחת שליטה רוסית זמנית.

ביולי 1941, עם תחילת "מבצע ברברוסה", כבשו הנאצים את לבוב. בפרעות הקשות שפרצו בראש חודש אב ("יום פטליורה"), פשט המון אוקראיני מוסת על בתי היהודים. אלפים הובלו לכלא לונצ'קי ומשם ליער יאנובר הסמוך, שם נרצחו על קידוש ה'. בין הקדושים היו האדמו"ר ה"קדושת ציון", בנו משה אהרן ושלושת חתניו: הרב יחזקאל הלברשטאם, הרב משה סטמפל והרב שלמה רובין.

ר' שלמה הלברשטאם לוקח אחריות בגיטו בוכניה

המודיעין של חיים ישראל אייז בציריך והעברת המידע לארה"ב

מרחוק, בשווייץ הנייטרלית, שימש ר' חיים ישראל אייז כצומת מידע עולמי מרכזי עבור ועד ההצלה החרדי וסניפי "אגודת ישראל". המכתבים המקוריים בארכיון אייז מראים את ערפל הקרב ואת הקושי המטורף בהשגת מידע מהימן באותם ימים.

במכתב מתאריך 28 באפריל 1942, כותב אייז לנשיא אגודת ישראל בארה"ב, הרב יעקב רוזנהיים: "הרבי מבובאוו יצא לחפשי והנהו כעת בעיר באכניא…". בשלב זה, מפאת הצנזורה החמורה, המידע היה חלקי בלבד ואייז עדיין סבר בטעות כי האדמו"ר ה"קדושת ציון" עצמו שרד, שכן ר' שלמה עדיין לא הוכר רשמית כאדמו"ר. רק באביב 1943 התבהרה התמונה הנוראה ואייז הבין כי ה"קדושת ציון" נרצח, וכי כל המאמצים חייבים להתרכז בהצלת הבן, ר' שלמה, ושאר הניצולים.

הנדסת זהויות ודרכוני נתינים זרים (דרכוני פרגוואי ודרום אמריקה)

חלקו המרכזי של חיים ישראל אייז במפעל ההצלה היה אספקת תעודות אזרחות זרות (דרכונים וסרטיפיקטים של מדינות דרום אמריקה). תעודות אלו העניקו ליהודים מעמד של "נתינים זרים" והגנו עליהם זמנית מפני שילוח למחנות המוות.

במכתב מיוני 1943 לרב חיים מיכאל דב ויסמנדל בנייטרה, מציין אייז כי השיג תעודה כזו עבור דודתה של הרבנית מבאבוב, האדמו"ר מטשכוב (רבי יצחק ישעיה הלברשטאם).

לצורך הנפקת התעודות הללו, נדרשו תמונות פספורט עדכניות. יעקב גריפל, נציג "אגודת ישראל" באיסטנבול, הבריח לאייז תמונות של בני משפחת באבוב. במכתב תשובה לגריפל מיולי 1943, מסביר אייז כי התמונות בעייתיות מכיוון שהן מציגות את הרבנים עם זקן ופיאות, בעוד שבשטח כולם מסתובבים גזוזי זקן כדי לא להיתפס:

"הצלומים המה בלעדי זאת לא טובים כי זקנה יש כאן ושמה כלם הולכים כולם כעת גזוזי זקן ופיאות. (באם ראיתי את תמונת הה"צ אדמו"ר מבלז שליט"א כי אז לא האמנת שתמונת יהודי נגד עיניך) קיבלתי את תצלומו של הה"צ ר' ישעי'לי מטשחוב כי קיבל מאתנו דרכיה וב"ה הועילה הרפואה הזאת לו… התמונה היא בלי זקן ואף בלי שפם. יש תח"י הצלומים של משפחת בובוב כמו שהמה כעת..."

הצינור הפיננסי המחתרתי: 32,000 פנגו מווייטצען לבודפשט

באותה תקופה, הצליח ר' שלמה להבריח את אחותו הצעירה, גיטשא, מגיטו בוכניה דרך צ'כוסלובקיה להונגריה (שהייתה עדיין בטוחה יחסית). מיד עם הגעתה, התקשרה גיטשא לאייז בציריך בשיחת טלפון נרגשת וביקשה מימון דחוף להברחת שאר 23 בני המשפחה שנותרו בפולין. עלויות הברחת גבולות היו עצומים.

במכתב מ-8 באוגוסט 1943, מדווח אייז לגריפל בהתרגשות:

"והנה היום בצהרים קראה בת האדמו"ר מבובוב שהיא בהונגריא, אותי להתילופן והודיעה לי שקיבלה את הסך 32 אלפים פנגא שהמצאתי לה שבוע העבר…"

אייז מספר שרכש את המטבע ההונגרי (פנגו) והעבירם להונגריה דרך "צינור מיוחד", הוא ניסה לגייס מימון להמשך פעולות הצלת המשפחה מאגודת ישראל בארה"ב ומקרובי משפחה אחרים אולם הרושם הוא כי הגיוס לא הצליח.

"שלחתי מכיסי הפרטי" – המכתב האחרון לפני הפטירה

אחד המסמכים המטלטלים ביותר בארכיון אייז נכתב ב-2 בנובמבר 1943, שבוע בלבד לפני פטירתו הפתאומית של חיים ישראל אייז. במכתב לר' בנימין מינץ (בוועד ההצלה בארץ ישראל), מתאר אייז כיצד הובטח לו מימון מטעם הסוכנות היהודית לצורך הצלת משפחות באבוב וטשכוב, אך מאחר שהכסף התעכב בצינורות הבירוקרטיים ובמקום שררה סכנת נפשות מיידית, הוא שילם את הכל בעצמו:

"ובכן מהרתי במקום סכנת נפשות ושלחתי את הסכום של שבעת אלפים פרנק מכיסי… באם הייתי ממתין על הכסף שאקבל מאת… כי אז מי יודע אם נצולו המשפחות האלו, מי יודע אם לא הייתי בא באיחור הזמן."

בזכות אותה החלטה אמיצה ותושייה פיננסית, הצליח המבצע. שלושה ימים לאחר מכן כתב אייז לגריפל את הבשורה המשמחת: "שב"ה כל הכ"ג נפשות מבובוב נצולו ובאו אל מקום האדמו"ר מבלז שליט"א" (לבודפשט).

המשכיות הרשת: הבן יוסף אייז ממשיך להציל (1944)

מסירות הנפש של משפחת אייז לא פסקה עם מותו של חיים ישראל אייז בנובמבר 1943. בשנת 1944, כשהנאצים כבשו גם את הונגריה, ר' שלמה הלברשטאם ומשפחתו חוו טרגדיות נוספות (אשתו ושני ילדיו נתפסו ונרצחו באושוויץ, ורק בנו נפתלי צבי שרד).

כאשר ר' שלמה נמלט לבוקרשט שברומניה, הוא ניסה להציל את אמו ואחיו שנאסרו בכלא ההונגרי בגרוסוורדיין. על פי קונטרס "זכרונות המאור" של הרב מאיר אמסעל, ר' שלמה נזכר מיד בכתובת בציריך – הפעם היה זה בנו וממשיך דרכו של חיים ישראל, יוסף אייז.

ר' שלמה הצליח לשחד פקיד דואר בבוקרשט כדי לעקוף את ציתותי הגסטפו ולחייג לציריך. יוסף אייז נענה מיד ושלח סכומי כסף גדולים, ששימשו לשוחד של קצין גסטפו מקומי שהבריח את הכסף ישירות לרבנית האם וסייע להצלתה.

סיכום: מורשת של הצלה וחיים

סיפור הצלתם של בני משפחת האדמו"ר מבאבוב, כפי שמסופר בהרחבה בספרה של דבורה גליקסמן, Nor the Moon by Night, הוא עדות חיה לכך שמאחורי שיקומה של ממלכת התורה לאחר החורבן, עמדו אנשי מעשה פרטיים שסירבו להיכנע לנסיבות. חיים ישראל אייז, מביתו הצנוע במילרשטראסה 69 בציריך, ניהל מערכת פיננסית ולוגיסטית מורכבת שחצתה גבולות וסייעה להציל את מנהיגי הדור הבא. כל חסיד באבוב, כל מוסד וכל נין שנולד בשושלת המפוארת הזו כיום, נושאים בתוכם את זכר הניסים ההם שחוללה רשת ההצלה בשווייץ.