תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: שנת 1942, אירופה בוערת. בציריך השקטה והבורגנית יושב ר' חיים ישראל אייז שמנהל "מפעל ניירות" חשאי. הוא משיג דרכונים דרום-אמריקאיים, אבל יודע שאין להם שום ערך אם הם יישארו במגירה בציריך. הוא חייב מישהו בצד השני של הגבול, מישהו שיודע ללכלך את הידיים, לנהל משא ומתחם עם קשוחים שבמבריחים, ולהזיז רכבות.

המישהו הזה הוא ר' יעקב גריפל.

בספרה החדש של שושנה גולדפינגר, "פספורט לחיים – איש ההצלה משווייץ", נחשפת מערכת היחסים המרתקת, המתוחה והסוערת ביותר של מפעל ההצלה – חילופי המכתבים הדרמטיים בין אייז לגריפל. זה לא מחקר היסטורי יבש, זו הצצה למלחמת עצבים של שני גיבורים שנלחמו על כל דקה.

קושטא: עיר המרגלים וההברחות

בעוד שאייז פעל מתוך משרד מסודר בציריך, יעקב גריפל נשלח לקושטא (איסטנבול) – עיר שהייתה באותם ימים קן צרעות של ביון בינלאומי, הברחות ושחיתות. גריפל היה איש המעשה. הוא לא ישב וחיכה שהדואר יגיע; הוא היה צריך לקחת את רשימות השמות שאייז השיג, להמיר אותן לכסף מזומן, לשחד פקידים טורקים, ולתאם נתיבי בריחה דרך הים או ברכבות דרך הבלקן.

המכתבים ביניהם, שנחשפים בספר, מציגים דינמיקה אנושית מטלטלת:

• אייז כותב מציריך: הוא לחוץ. הוא דורש אישורים – האם הכסף הגיע? האם הדרכונים של פרגוואי הגיעו ליעדם? הוא חושש שכל עיכוב בירוקרטי משמעותו מוות.
• גריפל משיב מקושטא: הוא פועל בשטח, לפעמים תחת מעקב, נאלץ לאלתר בכל רגע. הוא מבקש מאייז עוד ועוד "ניירות", עוד דרכונים, כי השטח דורש פתרונות עכשיו, בלי לחכות לאישורים הרשמיים.

כשהקנאי החרדי מטיח אמת בשותף שלו

הדרמה מגיעה לשיאה במכתב המפורסם ביותר בספר. באחד הרגעים שבהם גריפל נתקל בקשיים ובמחיצות פוליטיות בקושטא לגבי השאלה את מי מציעים קודם, אייז לא יכול היה לשתוק.

במכתב ישיר, חם ונוקב, אייז – שהיה ידוע בציריך כאדם שמרן וקנאי להשקפתו החרדית – מטיח בגריפל משפט שמגדיר את כל מהות הספר:

"…למרות שאני נחשב להקנאים הקיצונים של אגודת ישראל, במה דברים אמורים – במלחמת דברים… אבל חס וחלילה במקום סכנת נפשות, במקום שעלינו להציל נפש יהודי הנני מגנה בכל עוז כל הפליה בין בני אברהם יצחק ויעקב."

זהו רגע אנושי מזוקק. אייז מבהיר לגריפל: בשטח האש אין מפלגות, אין חוגים ואין מגזרים. יש רק דבר אחד – להציל יהודים.

לקרוא את הדרמה בזמן אמת

הכוח של הספר "פספורט לחיים" הוא שהוא מביא את חילופי המכתבים האלה בדיוק כפי שהם נכתבו – עם חרדות, עם חוסר הוודאות, ועם הדופק המהיר של אותם ימים. כשקוראים את הספר, מבינים שההצלה לא הייתה נס, היא הייתה תוצאה של מלחמת עצבים יומיומית של אנשים כמו אייז וגריפל, שסירבו להישבר.