תארו לעצמכם אדם שיושב בחדר קטן בברטיסלאבה של שנת 1942. הוא אינו מדינאי, לא גנרל בצבא ואפילו לא עסקן פוליטי משופשף. הוא תלמיד חכם עצום וחתנו של הגאון מנייטרה.

שמו הוא הרב מיכאל דב וייסמנדל.

הוא היה זקוק לר' חיים ישראל אייז בציריך.

הקשר ההיסטורי והדרמטי בין שני האישים הללו, כפי שהוא משתקף במסמכים ובמכתבים האותנטיים ששרדו, הוא אחד הפרקים המרעישים ביותר בתולדות הצלת יהודים בשואה שוויץ ובכלל.

חלק א': העולם הנורא של "קבוצת העבודה" בסלובקיה

כדי להבין את גודל הדרמה, עלינו להבין את האש שבה בערה סלובקיה באותם ימים. בשנת 1942, תחת חסות הנאצים ובהנהגתו של הכומר האנטישמי יוזף טיסו, החלו גירושים המוניים של יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה בפולין.

בתוך האפלה הזו הוקמה קבוצת העבודה סלובקיה ("Pracovná Skupina") – גוף הצלה מחתרתי ובלתי שגרתי שאיחד בין דמויות מנוגדות לחלוטין: מנהיגה ציונית ופמיניסטית דגולה כמו גיזי פליישמן, לצדו של הרב החרדי, החסידי והחריף מיכאל דב וייסמנדל.

הרב וייסמנדל הבין מהר מאוד דבר נורא: את הנאצים אפשר לשחד, ואת המוות אפשר לעכב – אם רק יש ברשותך שני דברים:

1. כסף מזומן (בעיקר בדולרים או בפרנקים שווייצריים).
2. ניירות ערך דיפלומטיים – ובמיוחד דרכונים ותעודות אזרחות של מדינות לטינו-אמריקאיות נייטרליות (כמו פרגוואי, אל סלוודור והונדורס), שהפכו את נושאיהם בעיני הגרמנים ל"אזרחים זרים" המוגנים מגירוש.

אך כיצד משיגים את כל אלה מתוך גטו סגור ומפוקח בלב אירופה? כאן נכנסת לתמונה השלוחה השווייצרית של רשת ההצלה של אגודת ישראל בשוויץ של אייז.

חלק ב': מכתבים ברוטב בצל ודיו סמויה – ערוץ הקשר החשאי

הקשר בין ברטיסלאבה לציריך לא יכול היה להתנהל בדואר רגיל. הגסטפו עקב אחרי כל מכתב, והצנזורה השווייצרית (שחששה מפגיעה בנייטרליות של המדינה) לא אפשרה לשלוח מידע על הזוועות או בקשות להברחת כספים.

לכן, הרב וייסמנדל ואייז פיתחו מערכת מתוחכמת של תקשורת חשאית:

• דיו סמויה ומיץ בצל: מכתבים רבים נכתבו במיץ בצל או בדיו נסתרת בין השורות של מכתבים תמימים לכאורה. בציריך, אייז וצוותו היו מחממים את הנייר מעל נר כדי לחשוף את הזעקות האמיתיות לסיוע.
• קודים תורניים והסוואה הלכתית: כדי לעקוף את הצנזורה, כספים כונו במכתבים בשם "ספרים" או "חפצי קודש". הגעתם של משלוחי הדרכונים כונתה "סמיכה לרבנות", והגרמנים המגרשים כונו "המשודכים".
• רשת שליחים ודיפלומטים: המכתבים הועברו באמצעות פועלי רכבת משוחדים, דיפלומטים קונסולריים ממדינות ידידותיות, או אנשי עסקים שווייצריים שחצו את הגבולות תמורת תשלום הגון.

חלק ג': "חוששים אנו שמא תאחרו את המועד" – הדרמה במסמכים

כשפותחים את ארכיוני ההיסטוריה וקוראים את מכתביו של הרב וייסמנדל לר' חיים ישראל אייז, מצטיירת תמונה מצמררת של מתח קיומי. הרב וייסמנדל לא ביקש – הוא תבע, זעק והתחנן. כל דקה של עיכוב מצד הפקידות השווייצרית או הקהילה היהודית החופשית משמעותה הייתה עוד רכבת שיצאה לאושוויץ.

באחד המכתבים הדרמטיים ביותר, ששלח הרב וייסמנדל לאייז דרך שליח מיוחד, הוא כותב בכתב ידו הסוער:

"אחינו היקרים! דעו לכם כי כבר נלקחו מכאן עשרות אלפים… הילדים נקרעים מזרועות אימותיהם. אנו עומדים כאן מול פי התהום. אנא, בכל לשון של בקשה, שלחו לנו את ה'ניירות' [דרכוני פרגוואי]. הניירות הללו הם ההבדל בין חיים למוות עבור מאות משפחות!"

אייז לא נשאר אדיש. מביתו בציריך הוא ניהל מבצע לוגיסטי אדיר:

1. רכש דרכונים מהקונסוליות: הוא עבד בשיתוף פעולה הדוק עם "קבוצת לדוש" (הדיפלומטים הפולנים בברן) כדי לרכוש בכסף מלא תעודות אזרחות של פרגוואי.
2. העתקה ואימות: מכיוון שהיה אסור לשלוח את דרכוני המקור בדואר, אייז דאג להכין העתקים נוטריוניים מאושרים בשווייץ, ושלח אותם בדרכים עקלקלות ישירות למפקדת הגסטפו בברטיסלאבה כדי להוכיח שהיהודים הללו הם "אזרחים זרים".
3. הברחות הון: אייז אסף תרומות מיהודי שווייץ, ובעזרת קשריו המסחריים הצליח להבריח עשרות אלפי פרנקים שווייצריים ששימשו את הרב וייסמנדל לשוחד ישיר של הגנרל הנאצי דיטר ויסליצני (עוזרו של אייכמן), מה שהוביל להפסקה זמנית של הגירושים מסלובקיה למשך שנתיים!

חלק ד': הטרגדיה שבקצה המרוץ

למרות ההצלחות הפנומנליות של השניים, הדרמה לוותה גם בטרגדיה עצומה. הלחץ הנפשי והפיזי שבו היה נתון ר' חיים ישראל אייז היה בלתי אנושי. הוא סבל מבעיות לב קשות, אך סירב לנוח. הטלפונים בביתו צלצלו יומם וליל, והמשטרה הפדרלית השווייצרית עיכבה אותו לחקירות שוב ושוב באשמת "זיוף מסמכים" ו"הפרת הנייטרליות".

בסתיו של שנת 1943, בעיצומו של המרוץ להצלת שארית הפליטה, ליבו של ר' חיים ישראל אייז נדם והוא נפטר כתוצאה מהתקף לב קשה.

הרב וייסמנדל, ששרד את המלחמה לאחר שקפץ ברגע האחרון מרכבת דוהרת לאושוויץ, ביכה את מותו של שותפו הגדול בשווייץ. בספרו המונומנטלי "מן המצר", שהפך לאחד הספרים החשובים והמטלטלים ביותר על תקופת השואה, תיעד הרב וייסמנדל את פועלו של אייז וכתב עליו דברים שהרעידו את הלב:

"…הוא היה מהיחידים במדינות החופש שלא ידע שינה בעיניו… הוא הבין את גודל השעה, וכשכולם דיברו על ועדות ובירוקרטיה, הוא פשוט פעל והציל נפשות."

סיכום: שיעור של אומץ אזרחי ואחריות הדדית

הסיפור של הגרמ"ד וייסמנדל ור' חיים ישראל אייז הוא עדות חיה לכך שגם בעיצומו של החושך הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, יוזמה אישית, חשיבה מחוץ לקופסה ומחויבות מוחלטת לזולת יכולים לבקוע חומות של ברזל וגבולות מבוצרים.

הרשת שלהם לא הייתה נתמכת על ידי ממשלות, אלא על ידי שני אנשים פרטיים שהחליטו שהם לא מוכנים לעמוד מנגד.